אפליקציית כושר שעוזרת לכם לשמור על הבריאות ועל הדרך לקבל הטבות שוות! חפשו באתר
ועל העבודה
את דני הכרתי היטב, כבר חצי שנה הוא מגיע עם אותה תלונה של כאב בזרוע שמאל. הוא הגיע לאחר שנבדק על ידי אין ספור אורתופדים, ביצע בדיקות דם, US, CT, פיזיותרפיה. הוא לקח כל משכך כאב אפשרי ובכל זאת שום דבר לא עזר. כשהייתי רואה את שמו ברשימת הממתינים הייתי מתמלא תסכול. מה הוא רוצה ממני? הוא כבר היה אצל כל הרופאים, ניסה הכל, איך אוכל לעזור לו?
הוא נכנס לחדרי בחיוך ביישני וצנוע. "דוקטור זו שוב היד שכואבת לי..."
החלטתי הפעם לשנות את הגישה. את היד אני מכיר היטב אבל את דני אולי קצת פחות.
-"אז, מה שלומך? מה קורה בבית?"
-"כרגיל", הוא ענה.
-"מה זאת אומרת כרגיל בבית אצלכם?"
-"אתה יודע, לבת שלי התגלה גידול לפני כמה חודשים והיא בטיפולים כימותרפיים. אשתי הפסיקה לעבוד והיא מטפלת בבת..."
-"לא ידעתי את זה, איזה גידול יש לבת שלך?"
-"זה גידול של העצמות, אוסטאוסרקומה"
-"אני כל כך מצטער לשמוע. איפה הגידול שלה ממוקם?"
-"בזרוע שמאל", הוא ענה... זיק של הבנה נדלק בעיניי
-"כואב בטח לראות את הבת שלך סובלת.."
-"כן, הייתי נותן הכל כדי לקחת על עצמי את הכאב שלה"
זיק של הבנה נדלק גם בעיניים של דני, התחבקנו והוא יצא מהחדר.
הוא לא התלונן יותר על הכאב בזרוע שמאל שלו, ואני ידעתי ששום משכך כאבים לא יעזור. אך דני המשיך להגיע מידי פעם כשאני יודע שבסך הכל הוא רוצה לשוחח עם רופא המשפחה שלו על הכאב בלב.
אני בן 35 אבא ל- 2 בנות, הנא ונור. בנות 3 ו-6 שנים.
בהכשרתי מומחה ומדריך לרפואת המשפחה במרכז הרפואי לאומית עראבה מחוז צפון, מרצה באונבירסיטת בר-אילן לרפואה, ורכז ההתמחות לרפואת המשפחה במחוז צפון.
ולמזלי אני בוגר המחלקה לרפואת המשפחה של לאומית.
אני מאוד אוהב את המקצוע שלי ובעיקר את העבודה בקהילה, כולל הדרכת מתמחים וסטודנטים לרפואה.
בחרתי ברפואת משפחה ממספר סיבות:
ראשית, זו רפואה מאוד מגוונת, בה זוכים לעסוק בכל מקצועות הרפואה.
רציתי להיות רופא שמתמחה בהבנת בריאות האדם במובן הכולל של המושג.
חשובה בעיני גם ההכרות ארוכת הטווח והעמוקה עם החולה, אשר יוצרת סוג אחר של קשר רופא -חולה, בהשוואה להתמחויות אחרות.
ובכך ניתן לעזור למטופלים בצורה הרבה יותר מקיפה וטובה.
ההדרכה היא חלק מאוד חשוב בחיי העבודה שלי. בתור תפקידי כמומחה מדריך ורכז ההתמחות לרפואת המשפחה השאיפה שלי לקדם את המתמחים ואת רפואת המשפחה במחוז צפון ולהמשיך לשמור על אחוז הצלחה גבוה מאוד במחלקה היקרה שלנו.
ואני מאמין בכל ליסי בזה שהדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.
בוקר אביבי ואני בתחילת היום שלי עם קפה מהביל וחם מתחילה את יום המרפאה.
אני כבר רופאה במרפאת שלב ב' בקריות, עומדת בראשות עצמי. הדלת נפתחת נכנסת אישה נמרצת מבוגרת אבל מאוד חייכנית לבושה בגינס ומחזיקה את התיק והמפתחות של האוטו שלה ואנחנו מתחילות לדבר להכיר. לאט לאט אני מבינה שהיא נולדה בטרנסילבניה והשיחה מיד גולשת לרומנית, השפה שכה הזכירה לי את האוניברסיטה שבה למדתי.
היא מספרת לי כיצד התאלמנה בגיל צעיר וגידלה משפחה לתפארת ואף פעם לא התחתנה. כשאני מתבוננת בפניה שהיו יפות פעם אני מבינה איזה קורבן היא הקריבה למען משפחתה. הקשר נוצר ואני מתחילה לטפל, לעקוב, להיות שם בשבילה ולצחוק. היא אוהבת לצחוק .
ואז ניתוח וסיבוך כל כך מפתיע ולא הוגן. מצבה מתדרדר והיא מקבלת אבחנה: "את סובלת מתסמונת הלב השבור" אומרים לה. הרופאים שבינינו יקראו לזה תסמונת טקצובו, אבל אכן הלב שלה נישבר ולא הצליח להחלים.
אני מתקשרת. מבררת. הופכת עולמות. מדברת עם הרופאים הטובים ביותר בבית חולים. זו חולה מורכבת, ואנירציתי לאזן בשלמותאת הטיפול החדש.
היא באה לבקר עם הפיליפינית, כשהא עכשיו בכיסא גלגלים. שוב החיוך המקסים והיא אומרת לי "לפחות את זוכרת איך הייתי", ואני עונה לה "עם הגינס ...." וקורצת.
היא מסיימת את הבדיקות. בערב אני מתקשרת אליה. "חיכיתי לטלפון שלך" היא אמרה. "חשבת ששכחתי?" השבתי, "לילה טוב מלאכית."
וככה נפרדנו.
תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופא משפחה, אבל האמת שרק לאחרונה ידעתי למה אני מחובר למקצוע. וזה קרה באחת ההשתלמויות שעברתי בטיפול בכאב הנקראת " טיפול בכאב במגע".
באחת מישיבות הצוות שהשתתפתי בהם עם עמיתי להשתלמות הכאב, אחד מהעמיתים סיפר על מטופל שהגיע אליו בשל כאבים כרוניים מזה שנים בגב התחתון שלא השתפרו תחת טיפול תרופתי או טיפול אלטרנטיבי. במהלך מפגשים אלו התייחס המטפל גם לתלונות הכאב של המטופל אך גם שאל לעומק והתעניין בהיבטים אחרים בחייו של המטופל.
בסוף אותו מפגש שאל המטפל: "איך אתה מרגיש?" והמטופל השיב, עם מבט מופתע - "זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו דיבר איתי בגובה העיניים. אני כבר מרגיש יותר טוב."
בעיניי זו המהות של רופא המשפחה - לראות את הבן אדם שמולנו ולא "המטופל" או "החולה". רפואת משפחה היא לא רק התייחסות לבעיה רפואית, לסימפטומים, לתרופות ולטיפולים. רפואת משפחה היא בעיקר להיות קשובים לבן אדם שזועק לעזרה כלשהי ו"להיות איתו" ולא רק עם בעייתו הרפואית.
אני רופאת משפחה כבר 22 שנים. מומחית, מדריכה, חברה בוועדות שונות ובעלת כובעים ותפקידים נוספים במחלקה וב"לאומית שירותי בריאות".אמא ל3 בנים מדהימים וסוג של "אמא" ללמעלה מ1700 מטופלים...
גם היום אחרי 22 שנה, באופן מפתיע, אני מוצאת את עצמי מתעניינת באדם שמולי, עדיין מסוגלת להקשיב לו, להאזין לסיפוריו, להיות מעורה בחייו ובחיי משפחתו
(רופאת שכונה/כפר), להאזין ולצחוק ביחד איתו. מוקסמת מחדש בכל פעם כשאחרי 10-12 דקות של מפגש, מטופל שנכנס עם המשפט- "אני ממש לא אוהב רופאים" יוצא בחיוך רחב תוך סינון המשפט - "היה לי ממש כיף, נהניתי". מגיעה לתחשות סיפוק כשמצליחה להגיע לאבחנה מאתגרת, למצוא פתרון ולתת מענה שמשפר את איכות החיים של המטופל והמשפחה סביבו...
ומעבר לכל- מודעת לעובדה שאנחנו כולנו רק בני אדם ומותר לנו להרגיש, לכאוב ולדמוע יחד עם המטופלים שלנו...
כל אלה, גורמים לי להבין שזכיתי למצות את הייעוד האמיתי שלי בחיים.
רפואת המשפחה הינה תחום מרתק, מגוון ודינמי, מקצוע המאפשר איזון נכון בין עבודה לחיים אישיים, מתכון טוב לחיים מאושרים.
כאשר רופא משפחה הוא במרכז, ומהווה את הדמות העיקרית המנהלת את המקרה (case manager), רופאים את ההשפעה המשמעותית ביותר על חייהם של המטופלים.
חשוב לי להיות שותף בקידום הבריאות והרפואה המונעת, לשים דגש לא רק על טיפול בבעיות האקוטיות והכרוניות של המטופל, אלא גם על היכולת שלי, כרופא, להשפיע על חייהם העתידיים.
לאומית נותנת יחס האישי והחם לכל מתמחה, כל מתמחה זוכה לליווי ותמיכה פרטניים, הן על ידי מנהל המחלקה והן על ידי המדריכים האישיים, ויש אופציות רבות להתפתחות וצמיחה בהמשך.
בחרתי בהתמחות ברפואת ילדים. הוצבתי לעבודה במחלקת ילדים בבית החולים, אך רוב הזמן עבדתי במחלקה ההמטו-אונקולוגיה לילדים.
עבודתי האינטנסיבית הוכיחה לי שהתייחסות רפואית בלבד למחלה, אינה מספקת, וכדי להעניק טיפול מיטבי יש גם לחולה כמכלול ולתת מקום לנסיבות חייו, למצבו הנפשי, לסביבתו ולמשפחתו. הבנתי שהתייחסות כוללת כזו אפשרית רק ברפואת משפחה.
לכן, לאחר כשנה וחצי, עברתי להתמחות ברפואת משפחה. אני משתדלת לראות את התמונה הרחבה ולשאוב את המירב מכל מידע שנאסף.
כל יום מביא משהו חדש. כל חולה הוא עולם ומלואו, בעל מצוקות בריאותיות, סביבתיות, משפחתיות ונפשיות.
חובתנו כרופאים לנסות לאתר את מירב התסמינים כדי שנוכל לתת את המענה המיטבי לחולה.
מכל מטופל ומכל סימפטום אני לומדת והלימוד אינו מסתיים לעולם.
בחרתי להתמחות ברפואת משפחה בגלל שאני רוצה לקדם את איכות הרפואה והמענה הפסיכוסוציאלי, להמליץ על רפואה מונעת לבצע מעקב במטופלים לא מאוזנים.
אני מרגיש שרפואת המשפחה היא המענה האנושי והרפואי הטוב ביותר בין כל התמחויות הרפואה. רופא משפחה מומחה, שמבין מה שהוא עושה, יכול לחסוך למטופל ובני משפחתו הרבה נסיעות מיותרות לבתי חולים ולמומחים. אנחנו צריכים להסתכל בעיני המטופל ולתת מענה רפואי ואנושי.
זכור לי מטופל במרפאה שהיה מגיע כל יום למרפאה ודורש הפניות מיותרות. כאשר הוא היה מגיע, צוות המרפאה חש אי נוחות ונכנס ל"כוננות". בקשתי ממנו להיכנס אלי וניהלנו שיחה ארוכה, עברתי ביסודיות על התיק הרפואי של המטופל ומצבו הרפואי. הבנתי שמדובר באיש בודד, שהביקורים במרפאה היו בשבילו אמצעי להרגיש פחות לבד, כשהוא נהנה מהאינטראקציה עם הצוות. עם הזמן הפניות שלו למרפאה פחתו, הוא היה נכנס אליי ומספר לי כיצד הוא מרגיש ואני חשתי סיפוק .
אני אמירה גנים, רופאה מתמחה בלאומית, מזה שנה וחצי , אחרי מרפאת שלב א', וכרגע נמצאת בסבב רוטציה בפנימית.
לפני שנתיים עבדתי כמחליפה בלאומית, ותוך כדי ידעתי שההתמחות שאני רוצה היא "משפחה".
כשהתראיינתי לעבודה שאל אותי רופא אזורי לאיזה קופות הגשתי. אמרתי לו את כל הקופות מלבד לאומית. פחדתי, מכיוון ששמעתי שהיא קופה קטנה ולא היה לי מספיק מידע עליה כקופה להתמחות. הוא מיד השיב לי שאמנם הקופה קטנה, אבל מאוד חמה, נעימה לעבודה, עם מדריכים מעולים שמקפידים על יחס ייחודי, אחוזי הצלחה בבחינות שלב א' וב' מאוד גבוהים מסבבים ראשונים ואווירה כיפית ומשפחתית. אהבתי את מה שהוא אמר, ואכן הגשתי בקשה להתמחות בלאומית. לשמחתי התקבלתי וגיליתי שכל מילה ומילה שהוא אמר הייתה נכונה.
אני שמחה על המקום שהגעתי אליו. החוויה כיפית ומלמדת, האווירה משפחתית ותומכת, ויש השקעה רבה בהצלחה של המתמחים. פשוט כיף להיות חלק מהמהחלקה והמשפחה הזו, ואני ממליצה בחום להצטרף אלינו כי לא תתחרטו!!!
אני חושבת שכל מתמחה מחפש מקום לנצל בו את כל האופציות של הלימודים התיאורטיים, קליניים והתערבותיים, בדגש על הגישה "הביו-פסיכו-סוציאלית".
במחלקה שלנו דואגים מכל הבחינות כדי שנסיים ונהיה רופאים מומחים מוצלחים!
שמי ד"ר דניאל הרש, מתמחה שנה שניה ברפואת משפחה בלאומית שירותי בריאות, חטיבת הרפואה.
בתחילת ההתמחות "ירשתי" מספר מטופלים מהמדריכה הנפלאה שלי, אחת מהן היא א', בת 21 עם סכרת סוג 1 לא מאוזנת בעליל, בעטיה גם לא גויסה לצה"ל. סכרת היא נושא קרוב לליבי והחלטתי "לאמץ" את המטופלת הזו. לאחר הרבה טלפונים, הברזות, שיחות פרונטליות ומבלי להיכנס לסכנות הכרוכות שבחוסר איזון מחלה כרונית, א' הצליחה להוריד את רמות הסוכר ובימים אילו נמצאים בהליכים מול צה"ל להתנדב בגיל 21. אני גאה בה מאד, וזו תמצית רפואת המשפחה בעיני: היופי בלראות את השינוי במטופל, היכולת להגיב בזמן ולשפר את איכות חייו של המטופל ולו במקצת. גאה להיות חלק מהמערך של חטיבת רפואה בלאומית.
רפואת משפחה בשבילי היא הרפואה האמיתית, בדומה לתפקידו בעבר של "רופא הכפר". רופא המשפחה מטפל במגוון רחב של בעיות רפואיות בשונה מהגישה היום, של התמקצעות בתחום צר. להיות רופא משפחה נותן לרופא טווח ראייה רחב יותר של התלונות ויכולת תמרון גדולה יותר.
בשבילי, חשוב ביותר הפן הפסיכו-סוציאלי והקשר הבין-אישי שנוצר בין הרופא למטופל. לטעמי חשוב להכיר את המטופל, את משפחתו, את מקורות התמיכה שלו, את הסביבה שלו ועוד. זה דבר שאני מאמין בו מאוד, ובעל חשיבות לאין ערוך בטיפול הרפואי. רפואת משפחה מאפשרת ראייה הוליסטית שכזאת. מהות הגישה היא שהמטופל הוא במרכז ולאו דווקא המחלה, בשונה מדיסציפלינות אחרות ברפואה.
אני מאמין בצורך התמידי לשפר את רפואת הקהילה כיוון שזה עמוד התווך של הרפואה.
יש לי חזון להנגיש ולשפר את רפואת הקהילה ובפרט את רפואת המשפחה גם בשביל הרופא וגם בשביל המטופל.
אני רואה איך עם השנים, רפואת המשפחה הופכת ליותר ויותר משמעותית והשמיים הם הגבול.
זאת זכות גדולה להיות חלק ממערך מדהים כזה.
נשאלתי שאלה זאת פעמים רבות, בעיקר בראיונות קבלה, ותמיד שלפתי מהשרוול את התשובה שאני רוצה 'לעזור', למנוע מחלות ולא רק לטפל.
בחרתי להיות רופאת משפחה כי רציתי שחיי יהיו שליחות, ושלא אעסוק במקצוע, אלא בדרך חיים, שבה בכל יום אכיר מטופלים חדשים, אעקוב אחריהם, אראה כיצד מחלתם מגיבה לטיפול ולא רק אטפל בו פעם אחת ולא אראה אותו שוב.
בחרתי להיות רופאת משפחה כי חשוב לי להיות בקשר עם המטופלים שלי לעזור להם גם מבחינה רפואית וגם מבחינה נפשית.
במהלך הסטאז' טיפלתי באישה שהתגלה אצלה סרטן השד. הממאירות התגלתה במסגרת בדיקות סקר שנעשו על ידי רופא המשפחה שלה. המטופלת הייתה אסימפטומאטית ואילולי רופא המשפחה שלה, המחלה לא הייתה מתגלה.
הבנתי שלגלות מחלות בשלב מוקדם ולמנוע אותן זה יותר חשוב מלטפל במחלה כאשר זו כבר התפרצה.
שמי מוחמד ענאתי, בן 29 גר בירושלים, למדתי רפואה בהוואנה - קובה.
בחרתי לספר את הסיפור האישי שלי, איך הגעתי למקצוע רפואת משפחה.
אחרי סיום תקופת הסטאז' שלי בבית חולים הדסה עין כרם, בדומה לרבים כמוני, עוד לא ידעתי במה להתמחות. באותה תקופה בן משפחה שלי חלה בסרטן והעניין גרם לי להתחיל התמחות באונקולוגיה.
במהלך עבודתי כרופא במחלקת אונקולוגיה בבית חולים שערי צדק, נתקלתי בחולים רבים במצב מאוד קשה וסופני ולא יכולתי לעזור להם. הבנתי שהדרך הכי טובה ונכונה היא לא לטפל במחלה כאשר היא כבר מופיעה, אלא לנסות למנוע אותה ולהפחית את גורמי הסיכון. תהליך כזה יהיה אפשרי רק בקהילה ברפואת משפחה. למרות שאני עובד כמתמחה ברפואת משפחה רק חודשים ספורים, הבנתי כמה חשובה העבודה של רופא משפחה כי בידו נמצא המפתח להגיע לאבחנה הנכונה בזמן והוא יכול לטפל ולעקוב אחר החולים.
אני מרגיש שאת הייעוד שלי אני ממלא יום יום, שעה שעה באהבה.
בתחילת עבודתי בלאומית, במרכז רפואי השלום נצרת, הייתה מגיעה אליי לקוחה בת 45 שנים. גברת מוזרה. כל פעם נכנסת לחדר שלי, רצינית וקשוחה, אפילו לא אומרת בוקר טוב או תודה. בקושי הייתי מצליחה לשאול שאלות ולקבל תשובות, מפגשים לא נוחים בכלל. היא הייתה מסיימת הביקור ויוצאת מהחדר כמו שנכנסה, עם אותו מבט ורצינות.
ניסיתי להתקרב אליה, ליצור קשר (לא קשר מצוין אבל לפחות קשר סביר) כדי שנוכל לסייע לה ככל האפשר. לאט לאט, בכל ביקור חדש התחלתי לראות ולהרגיש שינוי בהתנהגות שלה, התחלתי לראות את החיוך על הפנים שלה.
היא התחילה להרגיש שאני רוצה לעזור לה, להכיר אותה לעומק ולא לטפל רק במחלתה הגופנית אלא גם בנפש.
בוקר אחד היא הגיעה אליי בתלונה על נשירת שיער וביקשה שאתן לה טיפול להצמחת שיער.
תוך כדי המפגש התחלנו לשוחח והתברר כי מזה מספר שנים כאשר היא עצבנית היא מתחילה למרוט את שערה. התחלנו לשוחח קצת על משפחתה וחייה של המטופלת, הבנתי שהקשר בינה לבין אמא שלה שגרות תחת קורת גג אחת לא טוב, ולגברת הזאת אין אוטונומיה. הצעתי לה טיפול בשיחות עם פסיכולוג ומצבה ומצב רוחה השתפרו. היא הפסיקה למשוך בשיערה, היא ממשיכה בטיפול והקשר ביני לבינה הפך למעולה עם הזמן שעבר.
סוף סוף החלום מתגשם. רופאת משפחה אהיה, בעזרת השם.
בדיוק לפני שנה נכנסתי אל המרפאה כמתמחה וכל מי שעמד בפתחי בשבילי הוא "מחלה" של בן-אדם, שצריך עצה ומרשם. בספרים חיטטתי, את המדריך שאלתי,
עם מומחים התייעצתי ולמטופל את המרשם הנכון נתתי.
אך לדאבוני החולים לא תמיד החלימו, ומה שהתברר שעם המרשמים שלי לא תמיד השלימו.
כעסתי ,רתחתי ואצבע מאשימה כלפיהם הושטתי:
אלה מטופלים בעייתיים סברתי.
אך ביום בהיר אחד את ראשי הרמתי ובעיני מטופל כזה "בעייתי" הסתכלתי.
בלשון רכה שאלתי:
מה נשמע ואיך המרגש?
ובקולו הבטוח והנרגש פתח בפני צוהר של ממש.
צוהר שראיתי דרכו שכל מטופל הוא עולם ומלואו.
ולכל מטופל יש ספור משלו. מרגע זה על דגלי חרטתי.
הקשבה, הכלה ,התחשבות, ידע קליני, שיקוף, תיאם והתייעצות, הם אבני הדרך וחלק בלתי נפרד מהמקצועיות.
מיום זה נוכחתי לדעת, שאין מטופל בעייתי אלא מטופל עם בעייה שמחפש פתרון מרופא בעל לב, בינה ותושיה.
א' הגיעה אלי למרפאה עקב תלונות של קשיי נשימה ותחושת לחץ בחזה מזה כ 3 חודשים, עברה בירור מלא שכלל בדיקות דם, מבחן מאמץ,Cardiac CT, תפקודי ריאות, בדיקת קרדיולוג, רופא ריאות ופניות רבות למיון.
כשהייתי רואה את שמה ברשימת הממתינים הייתי מתמלא תסכול. לא יודע איך לעזור לה. החלטתי הפעם לשנות את הגישה, ולהתעניין במשפחתה ובמה שעובר עליה בחיים.
התחלתי להסביר לה שאני לא מוצא מחלה גופנית שמסבירה את תלונותיה ואני רוצה להכיר אותה טוב יותר- מה קורה בעבודה, בבית? גליתי שהבן הבכור (בן 24) אובחן כסובל מטרשת נפוצה לפני כחצי שנה, הבן השני (בן 11) סובל מבריחת צואה ראשונית.
כאשר א' סיפרה לי מה קורה בבית היא לא הייתה מסוגלת להסתיר את רגשותיה, ניסיתי להרגיע אותה ולהפיח בה תקווה.
הבנתי שכל תלונותיה נובעות מדאגה למצב הבריאותי של הילדים, הצעתי והמלצתי על טיפול תרופתי ופסיכולוגי אך היא לא הייתה מעוניינת.
הבנתי שהיא צריכה רק אוזן קשבת מהרופא שלה שיוכל להקל קצת על העומס שהיא חווה בבית.
את רזי הגוף למדתי להכיר דרך הנפש. ומכאן שאינני רופאה.
מאז ומעולם הבנתי שכמו שהאור והחושך משלימים זה את זו, כך הנפש והגוף חבוקים ובלתי נפרדים. לכל אחד מהם שפה ייחודית משלו, אבל הנרטיב שלהם הוא אחד. הם מהדהדים ביניהם את מופע הכאב, השמחה, האכזבה, הפחד, האימה והאושר. קראתי לזה "התיאטרון הסומטי של הגוף והנפש".
את המחזה הזה פגשתי בעוצמה בעבודתי במרפאה בלאומית . וכך היה:
רופא משפחה הפנה אלי נערה בת 16. לדבריו מזה 3 חודשים, הנערה סובלת מכאבי ראש עזים. הפסיקה ללמוד. מסרבת ללכת לביה"ס. הפסיקה לפגוש חברים. ירידה בתאבון שינה ירודה. ללא ממצאים פתולוגיים. הרופא אמר לי - רגע לפני שנתחיל עם בדיקות יותר אגרסיביות חשבתי שאולי כדאי שתדברי איתה. אין לנו מה להפסיד. עד להופעת הסימפטומים, היא הייתה תלמידה חרוצה, מצטיינת בלימודים. אהודה על חבריה ופעילה חברתית
בברור שלי איתה הסתבר שעברה תקיפה וטקס השפלה קשוח על ידי 3 בנות מביה"ס שלה, בדרכה הביתה. היא הסתירה את עקבות הפגיעה כדי לא לצער את הוריה וגם בגלל הבושה. אבל מצבה הפיזי והנפשי הפך לכדור שלג מתדרדר. היא אבדה שליטה על מה שקורה לה. והביטוי היה גופני אך מאחוריו הסתתרה מצוקתה הנפשית.
זה היה סיפור הצלחה וריפוי של טיפול רגשי. אבל סיפור ההצלחה הזה לא היה קורה אלמלא הרופא החכם שהעז לפעול אחרת.
פגשתי את מ' בגינת לוינסקי בעשר בלילה, ישן על מזרן מלוכלך בפינת הגינה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל אחת מחברות הצוות של העמותה זכרה אותו מסיור קודם ואמרה שהוא סובל מבקע ולכן שוכב כל היום על המזרן. עמדנו להמשיך ללכת, כשצד את עיני קב שהיה מונח ליד המזרן. למה מישהו עם בקע צריך קב? ביקשתי ללכת לדבר אתו. הוא נראה עייף ואומלל. היה לו אכן בקע גדול באשכים, אבל הוא התקשה מאוד לעמוד על רגליו, הלך בקושי רב על בסיס רחב, רגל שמאל שלו הייתה משותקת כמעט לחלוטין, ובאנמנזה מעמיקה יותר התברר כי לאחרונה איבד שליטה על מתן שתן. היה לי ברור שיש פה בעיה רצינית הרבה יותר מבקע ושהוא צריך בירור דחוף; מצד שני, ידעתי מניסיוני שלא כדאי לשלוח דר רחוב חסר מעמד סתם כך למלר"ד באמצע הלילה. ביררתי מי יהיו התורנים במלר"ד למחרת, יצרתי איתם קשר והבטחתי למ' שמחר נחזור לטפל בו.
בתום יום העבודה למחרת נסעתי לגינת לוינסקי ומצאתי אותו שכוב על המזרן שלו בפינה. הערתי אותו בעדינות והוא הביט בי בתדהמה - הוא לא חשב שאחזור. הזמנתי מונית ונסענו ביחד למלר"ד. התורן ציפה לנו והחל את הבירור בזריזות ובמקצועיות. בזמן שישבתי אתו במלר"ד, מ' סיפר לי בדמעות כיצד מיליציית הג'נג'וויד פלשה לכפר שלו במערב סודן באמצע הלילה, שרפה בקתות על יושביהן ושחטה נשים וילדים; כיצד הוא ומשפחתו לקחו לחם ומים וברחו לגבול צ'אד עם הילדים על כתפיהם. מאז נדד ברחבי צ'אד ולוב, עובד בעבודות מזדמנות ושולח כסף למשפחתו שנותרה במחנה הפליטים בצ'אד. לישראל הגיע דרך מצרים, ולאחר שחרורו ממתקן הכליאה בסהרונים עבד בהובלות והמשיך לשלוח כספים למשפחתו - עד שלפני חודש רגליו כשלו, הוא פוטר, ארז חפצים מועטים ועבר לגור ברחוב עם הקב.
אתמול ביקרתי אותו במחלקה הנוירולוגית - לאחר בירור ממושך הגיעו למסקנה שהוא זקוק לניתוח בעמוד השדרה הצווארי. בהיותו חסר מעמד וביטוח, עוד לא ברור כיצד ימומן הניתוח ומתי; אם לא יימצא מימון בקרוב, ייתכן שייאלץ לשוב לרחוב ללא טיפול. אבל מ' שומר על אופטימיות. "אין לנו פריבילגיה להיות פסימיים" הוא אומר, "אני שמח על כל יום שאני והמשפחה שלי בחיים".
אני איבראהים בכרי, מתמחה ברפואת משפחה. שחמט וצלילה הם חלק מתחביביי. כל יום במרפאה מהווה עבורי יום חדש של היכרות, למידה, עשיה ונתינה.
כבר היום אני יודע שעשיתי את הבחירה הנכונה כאשר החלטתי להצטרף למשפחת לאומית ולהתמחות ברפואת משפחה.
להיות מוקד עזרה למטופליי, להעניק להם את מלוא תשומת הלב לה הם זקוקים, לנתח תיקים בפן הפסיכוסוציאלי, להיות במעקב ארוך טווח ולנתר את מצבם הבריאותי בכל רגע נתון תוך שיתוף פעולה. כל הנ״ל הינם הנקודות העיקריות אשר מייחדות את רפואת המשפחה בעיניי, ואין לי ספק שאני בר מזל על כך שניתנה לי ההזדמנות להגשים את עצמי מתוך העשייה הזו.
מבחינתי התמחות ברפואת משפחה אינה השלב הסופי, ככל שאני מתקדם בהתמחות אני בטוח יותר שארצה לעשות תת התמחות ברפואת הכאב, בכדי להתעמק ולהרחיב את אופקי עוד יותר ולהעצים את תחושת הסיפוק העצמי מול מטופליי, ולעזור להם להתמודד עם כאבים אקוטיים וכרוניים כאחד.
האני מאמין שלי - ״ הכאב הוא זמני, הכניעה היא נצחית.״ ~ לאנס ארמסטרונג
אני לנא בדראן מלק, מתמחה ברפואת המשפחה מזה חצי שנה במרפאת שלב א'.
למה רפואת משפחה? זאת שאלה שכל אחד מאתנו נתקל בה פעמים רבות במהלך ההתמחות. במהלך הלימודים, הן בהתנסויות והן במקרים שפגשתי, הגעתי למסקנה שרפואת המשפחה נוגעת ברוב התחומים של הרפואה ולכן היא כל כך מאתגרת ומהווה את הבסיס לרפואה. בתור רופאי משפחה תפקידנו גם לקדם רפואה מונעת בחברה בה אנו פועלים.
באמצעות הידע שאני רוכשת אני יכולה לסייע בטיפול הראשוני למרבית המקרים המגיעים אליי ולכל מגוון האוכלוסייה. בעיניי זה הדבר הכי אנושי שיכול להיות.
במהלך ההתמחות הבנתי כמה חשוב להסתכל על המטופל מזווית ביו-פסיכו-סוציאלית, זווית המאפשרת גישה טיפולית יעילה יותר. אנו מעניקים ליווי ארוך טווח המאפשר מעקב איכותי ומעמיק לצד ראייה כוללנית ורחבה על המטופל, משפחתו, מקורות התמיכה שלו והקהילה הסובבת אותו.
באומית הרגשתי סביבה תומכת, מדריכים אכפתיים ואמפתיים. קשר הדוק עם מנהל המחלקה ורכז המתמחים, הם תומכים וזמינים עבור כל שאלה וכל התלבטות. שמחה מאוד שאני חלק ממשפחת לאומית.
שמי ד״ר אורן עינן, ואני מתמחה ברפואת המשפחה בלאומית שירותי בריאות מזה מספר חודשים.
למען האמת- במהלך לימודי הרפואה כלל לא חשבתי על התמחות ברפואת המשפחה. בזמנו היה נראה לי ברור מאליו שאתמחה בבית חולים, כמו רוב חבריי לספסל הלימודים.
הייתי קרוב להתחיל התמחות במחלקה כירורגית נחשקת, ואז הגיעה נקודת המפנה אצלי.
קרוב משפחה האיר את עיניי וסיפר לי עד כמה הוא מעריץ את רופא המשפחה שלו, אשר מלווה אותו לאורך שנים, ורק בעקבות "עקשנות" הרופא הוא הסכים לבצע בדיקת קולונוסקופיה שבה אובחן סרטן קולורקטלי בשלב מוקדם. לדבריו- אילולא רופא המשפחה היה משכנע אותו לבצע את הבדיקה- המחלה הייתה מתגלה בשלב מתקדם יותר ומסכן חיים.
רק אז הבנתי את חשיבותה של הרפואה בקהילה. את חשיבותן של בדיקות הסקר והרפואה המונעת. את מידת ההשפעה של רופא המשפחה על מטופליו (ועל משפחותיהם). את היכולת לשנות את אורח החיים של המטופלים. וכמובן את העובדה שלעתים רופא המשפחה הופך להיות ממש חלק מהמשפחה לאורך השנים.
לא קיימים הרבה תחומים ברפואה בהם מתקיים כזה רצף טיפולי לאורך תקופה כה ארוכה. בניגוד לרפואה בבית החולים, שם לרוב ישנה התייחסות נקודתית לבעיות אקוטיות וספציפיות, הרפואה בקהילה מחייבת הסתכלות כוללנית יותר, לרבות נושאים פסיכו-סוציאליים.
בחרתי לסיים בציטוט של סטיב ג’ובס המנוח, שמבחינתי מתמצת את תחושותיי כלפי המקצוע- ״הדרך היחידה לעשות עבודה נהדרת- היא לאהוב את מה שאתה עושה.״
