כלבת היא מחלה זיהומית של מערכת העצבים, המועברת מבעל חיים נגוע לבעל חיים אחר או לבני אדם. זוהי מחלה קטלנית, ובכל שנה מתים בעולם עשרות אלפי אנשים ממנה.
המחלה נפוצה בעיקר במדינות מתפתות כגון ארצות אפריקה או הודו, ובמדינות אלו כמעט כל מקרי הכלבת נגרמים בעקבות נשיכה על ידי כלבים ביתיים. עם זאת, המחלה מצויה בכל אחת מהיבשות בעולם (מלבד אנטרקטיקה), ומידי שנה ישנם דיווחים על בעלי חיים נגועים.
מרבית מקרי הכלבת נמצאו בצפון הארץ. בחו"ל החיות הנחשבות למפיצות כלבת כוללות גם עטלפים, דביבונים, בואש ועוד.
הווירוס מועבר ברוק של חיות נגועות וחודר לגוף דרך עור פצוע, כגון שריטות או נשיכות, ובמקרים נדירים דרך התזה של רוק מבעל חיים נגוע, לפה, רירית העין או האף.
הווירוס נודד בגוף ומגיע למוח, שם מתחיל להתרבות.
לאחר הופעת תסמינים המחלה היא כמעט תמיד קטלנית. התסמינים יופיעו בין שבוע לשנה ואף יותר מהחשיפה לווירוס, ובממוצע בין חודש לשלושה חודשים מהחשיפה. את המחלה ניתן לאבחן רק לאחר הופעת התסמינים.
כלבת אצל בעלי חיים לרוב באה לביטוי בשני אופנים שונים:
התסמינים כוללים חום, התקפים אפילפטיים, הידרופוביה (פחד ממים), שינוי בקול, קושי בנביחה, ביישנות או אגרסיביות חריגים, ריור, קצף מהפה, שיתוק או ריגוש יתר.
בכל מקרה של חשד לכלבת יש לפנות לשירות הווטרינרי או לרשות המקומית באופן מידי.
טיפול באופן מידי לאחר החשיפה עשוי למנוע את התפרצות המחלה.
בעל חיים שנשך יוכנס על פי חוק להסגר במשך 10 ימים. במהלך ההסגר יהיה מעקב לאחר מצבו הבריאותי של בעל החיים. במקרה בו בעל החיים מת במהלך הסגר, יבוצע ניתוח לאחר המוות לבירור סיבת המוות ולשלילת כלבת.
ההתמודדות היעילה ביותר כנגד מחלת הכלב היא טיפול מניעתי, הכולל: